באחת המשימות של "אתגר הקפיצה הגדול" – המשתתפים צריכים לענות על השאלה – "אם לא הייתה לך מגבלה של זמן וכסף, מה היית עושה עם החיים שלך?"
תחשבו על השאלה הזו רגע.
ללא מגבלה של זמן וכסף.
אז אחרי שדמיינו את היאכטה ואת הטיולים בעולם, ואת השינה ללא שעון מעורר שבמילא תסתיים במקביל לזריחה… מה נעשה עם היומיום שלנו?
מה יהיה חשוב לנו לקדם?
מה יספק את הדרייב להעביר מסר שחשוב לנו לומר?
מה התרומה הגדולה שנפעל למענה, רק כי זה פשוט פאקינג מעניין אותנו?
מה אתם הייתם עונים על השאלה הזו?
ולפני חודש? ושנה?
מה הייתם עונים אם הייתם מצליחים לדמיין שאשכרה סיטואציה שכזו יכולה להתממש לכם מול העיניים, ביום אחד?
כמה מאיתנו בכלל מרשים לעצמנו איזה שלוש דקות ביום בכלל לדמיין את זה.
חלומות זה לעשירים, אנחנו נוציא באנחה מייאשת כשמישהו בכלל ישאל אותנו את הזו. אם רק היינו מבינים כשאין לנו מה להפסיד – אנחנו באמת מתחילים להרוויח, יש סיכוי שהיינו גונבים עוד שתי דקות בחנייה מול הבית כדי לקחת נשימה פנימה, ורגע לדמיין לעזאזל.
המשימה באתגר הקפיצה הגדול, שהצליחה להרעיד לי את פה את הפיד עד לפני חודש וקצת – היא חלק מבניית אסטרטגיית מותג מבוסס עס"ק > ערך, סיפור, קהילה. אני יכול לקרוא לזה אסטרטגיית מותג, בדיוק כמו שאני יכול לקרוא לזה דרך החיים או סט הערכים של אדם.
כולנו מותגים.
האינסטגרם הפך את כולנו לשלטי חוצות של הבטחה לחיים שהיינו רוצים לעצמנו, לחיים שהצלחנו, ולו לרגע אחד של לחיצה על כפתור, להשיג.
"שפע זה גם כסף.
מותגים אמיתיים לא מתנצלים על זה.
הם פשוט לא עסוקים רק בזה.
יש להם עולם חדש להקים.
יש לנו עולם חדש להקים."
כי בעידן של המותגים האנושיים,
שהמשבר (ההזדמנות) הנוכחי הולך להעצים ובענק –
אנחנו, הדרך שלנו, והערכים שלנו והמוצרים שלנו – אחד הם.
אבל יש בתוכנו קול קטן (עאלק) שגורם לנו לחשוב ואפילו להאמין שזה לא אפשרי, כי זה תמיד צריך לבוא על חשבון הזמן, הכסף, הילדים, הטכנופוביה, הסיכון, וכל תירוץ אחר שהעולם בחוץ העניק לכם כדי להישאר סתם עוד עסק.
ואז המשבר לא רחוק מלהגיע. לא משנה אם כלכלי בחדשות או בתוך המוח.
משבר במובן של שבירה של כל מה שמוכר ושנוח,
ובנייה שלהם מחדש, בעולם שיהיו בו דברים כל כך חדשים, שרובנו לא מצליחים לדמיין בכלל.
מותגים אנושיים מבססים את העשייה העסקית שלהם סביב ערך, סיפור וקהילה (עס"ק) – כל הזמן, וללא קשר למשבר. לא סתם אני קורא להם ג'אמפרים, מכיוון שיש להם יכולת להתמסר מהר יותר לשינויים.
הם כל הזמן עסוקים בלהיות קשובים בלהיות לעזר, ומה הקהל שלהם באמת צריך (ולא מה שאנחנו חושבים שהקהל שלנו רוצה. טעות של הרבה יזמים ובעלי עסקים).
יש לי משפט שמעצבן אנשים:
"כשאנחנו מעניקים ערך – הפרנסה מגיעה.
כשאנחנו עסוקים רק בלהתפרנס – אין לנו ערך."
מותגים אנושיים מבוססי עס"ק יודעים שכדי לעשות עסקים – צריכים קודם כל לפתח מערכות יחסים (לפני שרצים לגימיקים שיווקיים והתמכרות לפייסבוק ולגוגל). ומערכת יחסים, כל מערכת יחסים, יכולה להתבסס רק כשיש בה אמ"ת > אמון, מטרה משותפת, תיאום ציפיות (נו, אתם כבר הבנתם את הקטע שלי עם ראשי תיבות).
אז ברוכים הבאים לעידן האמון, הערבות ההדדית והקהילתיות (הוירטואלית והגיאוגרפית). לעולם החדש שאנחנו מתעוררים אליו בחשש רב, יהיה צורך בהרבה מאלה. אל תצפו שזה יבוא מהממשל (כל ממשל) או מהמגזרים החזקים במשק. זה יבוא מתוך מנהיגים מקומיים, מותגים אנושיים – שמובילים דרך, שמעניקים ערך, ושמכניסים שפע לחייהם בזכות ההשפעה לטובה על הסובבים אותם.
וכן, שפע זה גם כסף.
מותגים אמיתיים לא מתנצלים על זה.
הם פשוט לא עסוקים רק בזה.
יש להם עולם חדש להקים.
יש לנו עולם חדש להקים.
