מה הדבר המרכזי שחסר בסיפור שלכם, שגורם לו לפספס כל כך הרבה אנשים שאתם רוצים לדבר איתם, לעזור להם, לעבוד מולם, להשפיע עליהם ולמכור להם? ולמה זה לא קשור ליכולות הכתיבה, השיווק והמכירה שלכם?
רוצים לדעת מה הדבר הזה
שגורם לרבים מאיתנו
לפספס את המהות של סטוריטלינג,
ובשל כך להחמיץ בכל פעם מחדש את ההזדמנות להרוויח?
להרוויח שגרירים,
להרוויח שותפים לדרך,
להרוויח לקוחות,
להרוויח משקיעים,
להרוויח כסף גדול.
להרוויח את עצמנו, ביג טיים.
אם אני אגלה לכם מה זה הדבר הזה,
אתם תראו בעצמכם בתוך רגע,
אם אתם סטוריטלרים שמצליחים להבין את משמעותה של אמנות פיתוח הסיפור,
או שאתם מטרחנים את עצמכם בתכניות תוכן שאפילו לא מצליחות לגרד שמץ של התרגשות.
אתם תראו בעצמכם בתוך רגע,
את הסיבה האמיתית
שהפוסטים לא מתרוממים, שהלידים לא מדויקים, שהקמפיין לא מצליח.
והסיבה הזו היא – אויבים.
כמו כל סיפור טוב,
סיפור טוב צריך אויב, נבל.
ואם אנחנו נמנעים מעימותים, כדרך חיים,
ואם אנחנו מחביאים את דעתנו האמיתית ביותר מדי זירות, חזיתות ופעמים לאורך היום,
ואם אנחנו מהלכים בין הטיפות רק כדי לא לפספס איזה קהל שיכול להיות גם פוטנציאל ללקוחות, ואם אנחנו יושבים שעה ורבע על כל פוסט כדי שיהיה מושחז ומושלם למחיאות הכפיים האולטימטיביות –
זה אומר שאנחנו מספרים סיפור גרוע –
על עצמנו, ולעצמנו.
וזה גם אומר שאנחנו יותר מדי הופכים את הסיפור הזה לאישי עלינו, אבל על זה כבר בפוסט אחר.
זה אומר במהות שאנחנו מחפשים למי להתאים,
במקום למצוא את מי שרלוונטי עבורנו,
ולדבר רק איתו.
כן, לדבר.
לא "לכתוב" לו. לדבר *איתו* על האויבים המשותפים האלה,
ואיך העולם שאתם מייצרים עבור הקהל שלכם –
מציע מענה לאויבים האלה.
רק כדי "להיות בסדר" עם כולם,
אף אחד לא מרגיש שמישהו מבין אותו (ואת האויבים שיש לו בראש).
שיחה כנה ופתוחה על איך אפשר להתמודד עם אותם שדים ומפלצות,
ואיזה "סוף נחשק" הולך להיכנס לסיפור ברגע שהם יסכימו להסתכל על העולם,
כמו זוית הראיה שלכם –
ותראו איך פתאום אנשים מתחילים לבקש עוד.
נכון שהייתם רוצים כבר עכשיו להמשיך לקרוא?
ואנשים שמספרים סיפור שהם לא מאמינים בו בעצמם,
גם אם זה בתוך-תוכם,
העולם מריח את זה מקילומטרים
והולך לחפש סיפור אחר,
טוב יותר.
ככה עובדת אמנות פיתוח הסיפור.
וכל אלה שמלמדים אתכם
לספר על הילדות שלכם
בתקווה לכמה מחיאות כפיים,
אז תגידו להם שדוד אמר
שזה לא סטוריטלינג.
