האם אנחנו מוכרים חלום? או חיים אותו?
כי בשאלה הזו מסתכם בערך ההבדל בין סטוריטלינג לבין עוד מהלך שיווקי, או בין מותג לבין סתם עוד עסק. כי זה או שאתם בצד שמוכר הבטחה לחלום, או שאתם בצד שהוא Walk-The-Talk של מי שחי את החלום, כל יום יותר ויותר.
כמו בחיים, ככה גם בעסקים:
יש את אלה שאוהבים להבטיח.
יש את אלה שמקיימים בלי להגיד דבר.
אנחנו אולי ניפול בקסמם של מבטיחי הבטחות,
אבל אנחנו נישאר בסביבה של אלה שמקיימים את החלום שלהם, הלכה למעשה, במעשים, ופחות במנטרות ובמשפטים שחוקים שהם קראו באיזה ספר של העצמה אישית.
לקחת בעלות על הסיפור הוא ה”מיתוג האנושי” שכולם מדברים עליו, ורק אלה שלוקחים בעלות על הסיפור הם אלה שתהיה להם התדמית, ההשפעה והתוצאות של מותג. כל השאר יקראו לעצמם מותג כי הם היו באיזה קורס שחוק שרק מילא אותם במנטרות על כמה שהם מותג.
ומה זה אומר לקחת בעלות על הסיפור?
- זה להיות הראשונים שמכירים ומוקירים את הערך שלנו, כי אנחנו הראשונים שמוכיחים על עצמנו כמה הוא בעל ערך לחיים שלנו. כלומר, לא לכתוב פוסטים עם טיפים, אלא להעניק ערך שילמד את הקהל משהו חדש על עצמו, בזכותנו;
- זה אומר להיות Walk-The-Talk של המסרים שאנחנו מוציאים מהפה ולא רק לדבר במנטרות ובסיסמאות שאפשר למצוא בחינם בגוגל. אנחנו הדוגמא החיה למה שאנחנו מוציאים מהפה, ולפעמים להיות הדוגמא החיה אומר שלא חייבים לומר דבר, אלא דווקא להראות יותר, הלכה למעשה, איך המסרים שאנחנו חיים על פיהם באמת עושים שינוי;
- זה אומר להיות הפרזנטורים של ההבטחה השיווקית שלנו. כלומר, להבין שאנחנו לא הסיפור, אלא אנחנו מספרי הסיפור, וככאלה, אנחנו מהווים “סוף טוב יותר” עבור הקהל שלנו, הגיבור של הסיפור, שמחפש אחר סוף טוב שכזה, שאנחנו עצמנו מייצגים ומראים לו עלינו.
לקחת בעלות הסיפור = מותג.
למכור סיפורים שנשמעים טוב = כל עסק יכול.
לקחת בעלות על הסיפור = לחיות את החלום = מותג / סטוריטלינג.
למכור סיפורים שנשמעים טוב = למכור הבטחות = כל עסק יכול.
להרחיב את מעגל ההשפעה (היכרות) בזכות הערך שאני מעניק = מותג.
להכיר את האנשים רק כאשר הם הופכים ללקוחות (מכירות) = סתם עוד עסק.
אני מעדיף להיות בצד של “המותגים האנושיים” לא רק בגלל התוצאות המדהימות שזה מביא לעסק שלי במכירות, בהשפעה, בהובלה וברווחיות. אני מעדיף להיות בצד של “המותגים האנושיים” כי זה מאפשר לי לחיות ולהיות כמו מי שאני רוצה להיות, כבר עכשיו, ולא כשתהיה איזושהי תוצאה של מכירה שתאשר לי שאני שווה משהו.
מותגים לא מחכים לאישורים.
הם יודעים בזכות מה וכמה הם שווים – עוד לפני שמגיע הלקוח הראשון. הם בכלל לא עסוקים במכירות. הם עסוקים בהיכרות, עם כל מי שמוכן לחגוג – את הרעיון שהם בעצמם רוצים להגשים.
זה כוחו של מותג.
במקום רק לשווק משהו חיצוני מאיתנו,
לשווק לעולם את החלום שאנחנו רוצים עבור עצמנו,
כשאנחנו כבר, מהיום הראשון, הפרזנטורים של הגשמת המציאות שלו.
ומהיום הראשון, מתחיל סיפור שלא נגמר, מערכת יחסים שלא מפסיקה להיות רלוונטית – עם כל מי שצועד איתנו בדרך להפוך את הסיפור להצלחה.
זה הכוח האמיתי של סטוריטלינג.
“אני מעדיף להיות בצד של “המותגים האנושיים” כי זה מאפשר לי לחיות ולהיות כמו מי שאני רוצה להיות, כבר עכשיו, ולא כשתהיה איזושהי תוצאה של מכירה שתאשר לי שאני שווה משהו.”
רק על עצמי לספר ידעתי.
כשעשיתי טיול לאורך אמריקה הלטינית במשך שנה, אנשים אמרו לי שאני חי את החלום.
כשעזבתי לשנה כדי לחיות בקולומביה עם מי שהפכה להיות אשתי (לשעבר), אנשים אמרו לי שאני חי את החלום.
כשהתפטרתי מהעבודה כדי להגשים סטארטאפ בתחום התוכן, אנשים אמרו לי שאני חי את החלום.
אבל בהרבה מהדברים המדהימים האלה שעשיתי את חיי, ועוד רבים ומטורפים לא פחות –
לא ח י י ת י את החלום.
בהסתכלות בדיעבד, כמעט בכלל.
להיפך.
הזכרונות שלי מהתקופות האלה היו שאני לא יכול לחכות כבר להתעורר מהסיוט שאני נמצא בו.
בזכרונות שלי, היו כל כך הרבה משימות בתוך המוח,
לא משנה באיזו תפאורה מרהיבה וחלומית הייתי בה –
שרק מקדו אותי שאני רוצה “להיות שם” במקום אחר, טוב יותר,
ושאני רק עוד צריך לעשות משהו כזה וכזה
כדי שאני אוכל להיות במקום הטוב הזה.
מבלי להבין,
שכל כך הרבה פעמים –
הטוב הזה היה לי מתחת לאף, מסביב, בתוכי –
אבל אני לא הפסקתי לחפש אותו במשהו חיצוני
שיגדיר אותי כראוי – להיות בטוב,
ולהרשות לעצמי –
לחיות את החלום.
אנחנו חיים בתקופה שהרבה מאיתנו רדומים,
לא משנה כמה העיניים פקוחות “לרווחה” על אוטומט לאורך היום.
אבל אלה שמתעוררים, ויש מבול של כאלה מסביב, לא מפסיקים לחלום.
כי רק ככה, אבל רק ככה בכלל, מתחילים להגשים מציאות.
הרבה מאיתנו, שמתקשים ב”למכור את עצמם” לעולם, חושבים שהבעיה קשורה לדיוק של המסר, ליכולות לכתוב פוסטים מעניינים, או לפיתוח של מוצר שאף אחד לא הבין עד הסוף.
לא. אלה לא הבעיות.
סמכו עליי, מכמעט שני עשורים בעבודה עם המילה הכתובה, עם עולמות השיווק והמכירה, עם עולמות המיתוג והאסטרטגיה – ששום דבר מזה לא קשור לזה.
מה שבעצם גורם לרובנו לא להצליח למכור –
זה שאנחנו לא מייצגים “סוף טוב יותר” עבור הקהל שאנחנו רוצים לעזור לו.
אנחנו לא מצליחים למכור את החלום, כי עוד לא החלטנו להתחיל לגור בו בעצמנו.
רבים מאיתנו, תקועים באותה הדרמה שהלקוחות הפוטנציאליים שלהם נמצאים בה, והם לא מבינים למה אף אחד לא קונה מהם – את מה שהם לא היו קונים בעצמם – מעצמם.
מותגים לא נמצאים בדרמה. הם מציגים את הפתרון.
“אם לא נהיה הראשונים להתחיל לחיות את החלום, לא יהיה מי שיהיה שותף בדרך שלנו – כדי להפוך אותו למציאות.”
אבל יותר מזה.
מה שמותגים הבינו מהרגע הראשון שהתחלנו לדבר במושגים של מותגים –
זה שהם לא הסיפור.
הם לא הסיפור.
לא הם,
לא המוצר שלהם,
לא המנכ”ל שלהם.
הם לא הסיפור.
הקהל שלהם,
זה שהם רוצים לעזור לו, לדבר איתו, לעבוד מולו, להשפיע עליו, למכור לו (זה ה-כ-ל אותו דבר) – הוא הוא הסיפור, הוא הוא הגיבור של הסיפור, והוא הוא הסיבה שהם קמים בבוקר כדי להשפיע עליו יותר, להכיר אותו יותר, להוביל בזכותו יותר בתחומם.
קראתם?
המילה מכירה לא כתובה אפילו פעם אחת:
להשפיע, להכיר, להוביל – כן.
כלומר, למכור את החלום לפני שמוכרים את המוצר.
כלומר, הם צריכים בעצמם “לחיות את החלום” ר-א-ש-ו-נ-י-ם כדי שמישהו אחר ירצה לקנות את “הסוף הטוב” הזה.
כלומר, הם עצמם, המותגים האלה שהופכים למותגים בעצם הבחירה להיות כאלה – יודעים שהם כבר סוף טוב *יותר* עבור אלה שלא השיגו את הסוף הזה עדיין עבור עצמם.
אם לא נהיה הראשונים להכיר במה שאנחנו כבר מרוויחים מהמסע שלנו, לא יהיה מי שיבחר בנו לטובת הרווחים שלו. אם לא נהיה הראשונים להתחיל לחיות את החלום, לא יהיה מי שיהיה שותף בדרך שלנו – כדי להפוך אותו למציאות.
אז בפעם הבאה כשאתם מוצאים את עצמכם מתלוננים על זה שנתקעתם באמצע של חנות ממתקים, תבדקו רגע אם זה סתם אוטומט שבא להשתלט על ההתעופפות שלכם. זה פאקינג חנות ממתקים, ואם עוד לא התעוררתם לראות את זה בעצמכם, יהיה מישהו שימכור את הממתקים שלו הרבה יותר טוב מכם.
